כלות כותבות: החתונה הרפורמית שלי
כשבעלי הטרי הציע לי להתחתן איתו לפני קצת יותר משנה, היה לו ברור כי הוא לא מעוניין להתחתן בחתונה אורתודוקסית רגילה, דרך הרבנות. אני, לעומת זאת, ממש לא הסכמתי איתו. למען בעלי לעתיד, חקרתי את הנושא....
כשבעלי הטרי הציע לי להתחתן איתו לפני קצת יותר משנה, היה לו ברור כי הוא לא מעוניין להתחתן בחתונה אורתודוקסית רגילה, דרך הרבנות. אני, לעומת זאת, ממש לא הסכמתי איתו.
שנינו אתאיסטים, רחוקים מאד מהדת, ויותר מכל סולדים מתחושת הכפייה הדתית בארץ ומהעובדה כי על מנת להנשא בארץ יהיה עלינו לעשות זאת בדרך שאנו לא מאמינים בה.
למרות זאת, עד להצעת הנישואין שהובילה אותי לבחינה מעמיקה של הנושא, הייתי משוכנעת שאין סיכוי שאתחתן בחתונה רפורמית. אני באה ממשפחה מסורתית וידעתי שזה ישבור את לבם של סבא וסבתא שלי להיות נוכחים בחתונה לא דתית שאין בה את הברכות הרגילות והמוכרות, קידוש, כתובה וכו'.
חתונה רפורמית בישראל משמעה טקס חתונה מכל סוג שהוא, שאינו מוכר ע"י הרבנות בישראל. טקס שכזה, משמעו גם שהמדינה לא מכירה בכם כזוג נשוי. על מנת להיות מוכר כזוג נשוי רשמית בישראל, עליכם להנשא דרך הרבנות או לחלופין, להנשא בטקס אזרחי בחו"ל במדינה אשר נמצאת בהסכם כזה עם ישראל (קפריסין, למשל).
למען בעלי לעתיד, חקרתי את הנושא. חיפשתי משהו שיהווה פשרה באמצע - טקס ששנינו נאמין בו ולא נסלוד ממנו אך בד בבד כזה שגם המשפחות שלנו ירגישו שלא נופל בערכו ומשמעותו ממה שהם מכירים.
במהלך החיפושים והבדיקות שערכתי גיליתי כמה דברים חשובים - ראשית, גיליתי כי במאת האחוזים אני לא מעוניינת להנשא דרך הרבנות. הרגשתי כי העובדה שהמדינה לא מאפשרת לזוגות לבחור את הדרך בה יינשאו היא אבסורדית. זוגות שיהדותם מוטלת בספק, זוגות חד מיניים או סתם זוגות כמונו, שלא מאמינים במוסד הרבנות, נאלצים לוותר על חתונה חוקית בישראל.
מעבר לכך, הרגשתי סלידה אדירה למה שנדרש ממני, כאשה, על מנת להנשא - לעבור הדרכת כלות שכנראה ולא אסכים עם אף לא דבר אחד שייאמר בה, לטבול במקווה בעירום מלא מול אשה שאינני מכירה ואמורה איכשהו לקבוע עד כמה "טהורה" ונקייה אני, לוותר על מתן טבעת לבעלי לעתיד בטקס או אפילו לומר לו כמה מילים במהלך החופה, כסוג של נדר שלי כלפיו.
הטקס הרבני מחייב את כולנו לשמור ולמלא אחר מנהגים שהם פרימיטיביים ומשפילים לנשים בעיני. זה נגע לי הפעם אישית והחלטתי לוותר על התענוג.
לאחר שהוחלט על חתונה רפורמית, גילינו כי עומד בפנינו עולם שלם של אפשרויות - טקס כזה יכול להיערך על ידי אדם מפורסם (כמו אברי גלעד, למשל) שמכניס לטקס אהבה, בדיחות, בידור והמון עדכניות שמותאמת אישית לזוג. מנגד, באותה המידה בדיוק, טקס כזה יכול להיות מועבר ע"י רב דתי לכל דבר, איש מאמין המבצע טקס יהודי כהלכתו, אך כזה שאינו מוכר ע"י הרבנות מסיבות אלו ואחרות בין לבין, ישנה קשת רחבה של אפשרויות לביצוע הטקס - זה יכול להיות חבר טוב או קרוב משפחה שמקדש אתכם, רבה (רבנית), איש ציבור ועוד ועוד.
לאחר חיפוש קצר מאד קיבלנו המון המלצות על רב רפורמי בשם אמיר וינד.
לפגישה עם אמיר הייתי מעט לחוצה - לא ידעתי אם ללבוש בגדים צנועים, אם ללחוץ לו את היד כשנפגש ובכלליות, איך להתנהג.
למקום המפגש הגיע אדם מחויך ומקסים, לבוש בגדים חילוניים. ללא כובע או פאות, ללא כיפה. שנינו היינו בשוק - רב חילוני.
אמיר הסביר לנו אודותיו - הוא שימש כרב בכיר בארה"ב והוא איש מאמין ואוהב את היהדות. מאידך, הוא אינו חרדי ואינו קשור לרבנות. הוא הרגיש שהוא מעדיף לתת לזוגות להתחבר ליהדות בדרכם שלהם, תוך ביצוע השינויים וההתאמות שנראים להם נחוצים בטקס כמו לאפשר לכלה להקריא נדרים, להביא לבעלה טבעת, ובמקרה שלי... אפילו לאפשר לכלה לשבור כוס.
יחד עם אמיר ישבנו ובנינו את מבנה הטקס - השמטנו ממנו משפטים וחלקים שהרגשנו כי אנחנו לא מתחברים אליהם והוספנו ציטוטים משירים וסיפורת במקומם, בהמלצתו של אמיר.
וכפי שזה נשמע, כך היה. טקס החופה שלנו היה שונה במהותו מטקס רגיל, אך עדיין דתי ויהודי כהלכתו. האורחים שלנו היו מרותקים והתעניינו כולם בטקס המיוחד והכל כך ייחודי שלנו.
בהחלפת הטבעות וגם בשבירת הכוסות בחרנו שנינו איזה ברכות נאמר זה לזו. אני הקראתי לבעלי נדרים, ואת החופה שלנו החזיקו שתי נשים ושני גברים. הכתובה שלנו היתה מורכבת מנוסחים שאנחנו בחרנו, ולא כללה שום סכום כסף או נכס חומרי שנראו לנו מיותרים ופרימיטיביים. היא רק הבטיחה את אהבתנו ואת הנאמנות שלנו זה לזו.
חשוב לציין כי עלות טקס רפורמי שונה מזו של הרבנות - רבנים רפורמיים לוקחים בעבור הטקס סכומים בסדר גודל של 1300 ש"ח ומעלה. אנשי ציבור כגון אברי גלעד ידרשו סכומים גבוהים בהרבה. עלות רב כמו שלנו מתקזזת עם עלויות פתיחת תיק הרבנות, הטבילה במקווה, הדרכת הכלות ועוד.
עכשיו, כשהחתונה מאחורינו והטקס המרגש שלנו עבר, אנחנו עדיין לא מוכרים כנשואים במדינת ישראל. על מנת להיות כאלה, עלינו ליסוע לחו"ל (בתקווה ללאס וגאס, במקרה שלנו :)) ולהנשא בטקס אזרחי המוכר במדינת ישראל. עם החזרה לארץ, מציגים את מסמכי הנישואין ונרשמים ככאלה, סופסוף, בתעודת הזהות.
לכל מי שסולד מהרבנות או לא מאמין בה - זכרו כי יש דרך אחרת, יפה ומרגשת לא פחות (אם לא הרבה יותר). היא מאפשרת אינסוף שינויים והתאמות לתקופה בה אנו חיים ובעיקר, תחושת שלמות עם הטקס שהופך אתכם למחוייבים זה לזו, לנצח.
הילה חנן.
