סיפורי כלות - מור וינון
היו שני דברים ברורים לנו: הראשון הוא שנתחתן בקיבוץ גלעד; והדבר השני: אני לא מעוניינת בטבעת אירוסין
ינון ואני הכרנו לפני חמש שנים, בטיול בדרום אמריקה. נפגשנו בלה-פאז, שמרנו על קשר במיילים במשך חודש, ולאחר מכן התפצלנו מחבורותינו וטיילנו יחד חודשיים. חזרנו לארץ כזוג וגרנו ארבע שנים בבאר שבע כסטודנטים. הוא – הנדסת ביוטכנולוגיה ואני – הנדסת מערכות מידע. לפני שנה עברנו לגור ברחובות, אני עובדת בחברת הייטק וינון לומד לתואר שני בכימיה במכון ויצמן
כשנושא החתונה עלה על הפרק, עוד לפני ההצעה הרשמית, היו שני דברים ברורים לנו: הראשון הוא שנתחתן בקיבוץ גלעד, בו נולד וגל ינון; והדבר השני: אני לא מעוניינת בטבעת אירוסין. כל מחווה אחרת תתקבל בברכה. ינון מכיר אותי היטב והצעת הנישואין כללה ארוחה רומנטית בבית, עם מוזיקה רומנטית, פרחים ונרות, וגולת הכותרת הייתה כריעת הברך עם... שוקולד "הוואנט" ארגנטינאי עם ריבת חלב – המאכל האהוב עליי בעולם.
את החתונה, כאמור, החלטנו לחגוג בקיבוץ, בבריכה, באווירה קלילה, קיצית וצעירה.נעזרנו באנשים מדהימים ומקצועיים מהקיבוץ לעיצוב המקום ועזרה בלוגיסטיקה, וגם ההורים משני הצדדים, אחים וחברים התגייסו לעזור בהפקה. כשהגענו בערב לבריכה, היא נראתה כמו גן קסום מהאגדות! התאורה עטפה את העצים והשמשיות בשלל צבעים. מאוד שמחתי שהיה טאץ' אישי שלנו ושל המשפחה בכל פרט כמעט. הפרחים למרכזי השולחנות עוצבו באהבה על ידי האמהות שלנו;
בבריכה שטו להם סידורי פרחים שהכינו בנות הקיבוץ לצד חיות מתנפחות; זר הפרחים שלי נשזר באהבה על ידי דודה של ינון ואת ההזמנות איירתי בעצמי. חמותי שלומדת עיצוב גרפי עיצבה והכינה לדפוס. גם המעטפות היו לגמרי DIY, מכיוון שלא היו לנו מעטפות מטעם האולם (שהרי, לא התחתנו באולם), קניתי מעטפות פשוטות בגודל סטנדרטי ואיירתי מסגרת צבעונית לכל מעטפה.
את הבוקר פתחתי ברוגע עם אחותי, בצהריים הצטרפו גם הוריי שכל הבוקר עמלו עם משפחת החתן על סידור המקום, ומשם נסענו לקיבוץ. חברים ראשונים התחילו להגיע, והתמקמו בסטודיו החוגים של הקיבוץ, אותו ייעדנו ללינה לחבר'ה שבאו מרחוק. למזלנו הרב, הספקנו לאכול לשובע אנטריקוט ואסאדו שנחתכו עבורנו לפרוסות קטנות (האיפור!!) וערבות לחיך. על גריל הבשרים (והתוספות, הסלטים והקינוחים המעולים).
החתונה הייתה בקונספט "חתונה הפוכה", כדי שהאורחים שהגיעו רעבים מרחוק יוכלו ישר להתענג על הבשרים. אחרי סבב שולחנות מהיר, הלכנו לחתום על הכתובה. לאחר טקס קצרצר, הגיע הזמן לחופה. שורת ילדות מקסימות בשמלות לבנות החזיקו סלים עם עלי כותרת וצעדו לצלילי השיר Lay Lady Lay של בוב דילן. כאן הקרדיט לדודתו של ינון, מיכל, שחזתה שכל הילדות ירצו להיות שושבינות, בספונטניות. החופה עצמה, שזה הרגע ממנו הכי חששתי, הייתה קלילה, קצרה, קולעת ומרגשת
לאחר החופה צפינו בסרטון קורע מצחוק שהכינו החבר'ה בשלב מסוים של הערב, כפי שהובטח בהזמנה, קפצנו ינון ואני למים (אחרי שהחלפתי את השמלה הלבנה בבגד ים פרחוני). זה נתן את האות והחבר'ה קפצו לטבול אף הם. היום, כמעט חודש אחרי החתונה, אני יכולה להגיד בוודאות שזה היה היום המאושר בחיי! היינו מוקפים בכל כך הרבה אהבה, כולם מסביבנו תרמו ליום הזה והפכו אותו לבלתי נשכח.!
