הדו(כ)סית: מישהו להתחתן איתו
"...כבר עשור אנחנו מדברות על חרדת 30 השנים שלי, והפעם החרדה הזאת ממשית..." ליהי רוצה בכל מאודה להקים משפחה לתפארה. היא לא תתפשר. וכי למה? היא מושלמת... אסביר לכן איך זה עובד אצלנו: השדכנים הרגו את הרומנטיקה....
זה היה ערב שגרתי.
הזמנו קפה, נשנשנו קצת... וידעתי שתיכף זה יגיע. זה מסוג הדברים שמרגישים.
ליהי ואני חברות-שנים. כן, יש צמד מילים כזה לתיאור חברות לא טובה או אמיצה במיוחד.
זה מסוג החברויות שמשלימים בה פערים אחת לכמה חודשים, בעיקר. אני אוהבת אותה, נראה לי שגם היא, וזה מה שחשוב.
הבוקר היא לא נשמעה במיטבה, ליהי תמיד נשמעת טוב על הבוקר. היא טיפוס של בוקר.
בפעם הקודמת שקבענו להיפגש היא הבריזה בגלל דייט שהיה לה. הפעם זה היה חייב לקרות. ואחרי חצי שנה שלא ראיתי את זיו פניה, סוף-סוף נפגשנו.
דברנו על כל העולם ואשתו (שיחת בנות, כבר אמרתי?) שיחה קלילה ולא מתפלספת מידי, צחקנו, החלפנו חוויות, השלמנו פערים.
ראיתי שמשהו מפריע לה. עצרתי, שאלתי " הכל בסדר"? היא לא ענתה, רק העיניים שלה דיברו, הן החלו להתמלא בדמעות.לא היה בכוונתה להסתיר אותן.
ניסיתי להבין מה קרה, אולי אמרתי משהו שפגע בה (מתי אפנים כבר שהעולם לא סובב רק סביבי?) אולי יש לה כאב פיזי? ואולי...
"מה קרה?" שאלתי בחשש.
ליהי: "אני לא עומדת בזה יותר".
אני: "נכון, את יושבת". ניסיתי להיות משעשעת.
ליהי: " זה לא מצחיק, עוד שבוע אני בת 30"!
אני: "נו"...
ליהי: " מה נו, אני בת 30! את יודעת מה זה אומר, כבר עשור אנחנו מדברות על חרדת 30 השנים שלי, והפעם החרדה הזאת ממשית."
אנחנו באמת דברנו על זה. בעיקר בשנות העשרים המאוחרות שלה. ליהי רוצה בכל מאודה להקים משפחה לתפארה. היא לא תתפשר. וכי למה?
היא מושלמת, בת יחידה להורים אריסטוקרטים השייכים למשפחת גינזבורג היהודית – רוסית.
וזה עסק לא פשוט. האיש שלה צריך להיות אורטודוכסי-מודרני-אציל הראוי להמשיך את השושלת המפוארת.
אסביר לכן איך זה עובד אצלנו: השדכנים הרגו את הרומנטיקה וכדי שיוכלו להביא משכורת הביתה הם מציעים לעלמת החן שלי בחורים שהגיעו לעולם השידוכים אבל לא כבחירה ראשונית.
הם הספיקו לפתוח פרופיל אישי באתרי היכרויות (לדתיים בלבד, ברור) מצ'וטטים ברשת ומנסים "לגייר" דרכים שונות בדרך למציאת האחת.
כשלא הולך, הם חוזרים לדרך הישנה ואולי גם הטובה - שידוכים.
יכול להיות שהם היו שם מההתחלה. אבל מה זה חשוב?
לליהי חשובה הדרך יותר מהמטרה.
אפרופו דרך, נדמה לי שהיא קצת הלכה לאיבוד בדרך שלה ואני, יחד איתה...
הזמנתי קינוח. שיהיה מתוק בפה. רצית לבקש שיוסיפו זיקוק אבל אמרתי לעצמי שזה לא הזמן להתפרע.
היא טרפה את עוגת השוקולד, כאילו יש בכוחה לעצור את הזמן.
הבטתי בשעון שלי, ראיתי שהשעה מאוחרת ויש לי עבודה אקדמית להספיק להגיש הערב.
והערב, כמו ליהי שלי, כבר לא כל כך צעירים...
הבאתי לה חיבוק ענקי, אמרתי לה שהאביר שלה חי וקיים רק שטרם הצטלבו דרכיהם ואני בטוחה שהוא ממתין לה בעיקול הבא.
אמשיך לעדכן...
בשורות טובות וחג שמח,
דוכסית.
מוזמנות לבקר בבלוג שלי: www.dukasit.co.il
